תנ"ך על הפרק - בראשית מג - הכתב והקבלה

תנ"ך על הפרק

בראשית מג

43 / 929
היום

הפרק

יעקב נאלץ להוריד את בנימין מצרימה למפגש עם יוסף

וְהָרָעָ֖ב כָּבֵ֥ד בָּאָֽרֶץ׃וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר כִּלּוּ֙ לֶאֱכֹ֣ל אֶת־הַשֶּׁ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר הֵבִ֖יאוּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ אֲבִיהֶ֔ם שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל׃וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוּדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הָעֵ֣ד הֵעִד֩ בָּ֨נוּ הָאִ֤ישׁ לֵאמֹר֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃אִם־יֶשְׁךָ֛ מְשַׁלֵּ֥חַ אֶת־אָחִ֖ינוּ אִתָּ֑נוּ נֵרְדָ֕ה וְנִשְׁבְּרָ֥ה לְךָ֖ אֹֽכֶל׃וְאִם־אֵינְךָ֥ מְשַׁלֵּ֖חַ לֹ֣א נֵרֵ֑ד כִּֽי־הָאִ֞ישׁ אָמַ֤ר אֵלֵ֙ינוּ֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לָמָ֥ה הֲרֵעֹתֶ֖ם לִ֑י לְהַגִּ֣יד לָאִ֔ישׁ הַע֥וֹד לָכֶ֖ם אָֽח׃וַיֹּאמְר֡וּ שָׁא֣וֹל שָֽׁאַל־הָ֠אִישׁ לָ֣נוּ וּלְמֽוֹלַדְתֵּ֜נוּ לֵאמֹ֗ר הַע֨וֹד אֲבִיכֶ֥ם חַי֙ הֲיֵ֣שׁ לָכֶ֣ם אָ֔ח וַנַ֨גֶּד־ל֔וֹ עַל־פִּ֖י הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲיָד֣וֹעַ נֵדַ֔ע כִּ֣י יֹאמַ֔ר הוֹרִ֖ידוּ אֶת־אֲחִיכֶֽם׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוּדָ֜ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֗יו שִׁלְחָ֥ה הַנַּ֛עַר אִתִּ֖י וְנָק֣וּמָה וְנֵלֵ֑כָה וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת גַּם־אֲנַ֥חְנוּ גַם־אַתָּ֖ה גַּם־טַפֵּֽנוּ׃אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ אִם־לֹ֨א הֲבִיאֹתִ֤יו אֵלֶ֙יךָ֙ וְהִצַּגְתִּ֣יו לְפָנֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִֽי לְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים׃כִּ֖י לוּלֵ֣א הִתְמַהְמָ֑הְנוּ כִּֽי־עַתָּ֥ה שַׁ֖בְנוּ זֶ֥ה פַעֲמָֽיִם׃וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם יִשְׂרָאֵ֣ל אֲבִיהֶ֗ם אִם־כֵּ֣ן ׀ אֵפוֹא֮ זֹ֣את עֲשׂוּ֒ קְח֞וּ מִזִּמְרַ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ בִּכְלֵיכֶ֔ם וְהוֹרִ֥ידוּ לָאִ֖ישׁ מִנְחָ֑ה מְעַ֤ט צֳרִי֙ וּמְעַ֣ט דְּבַ֔שׁ נְכֹ֣את וָלֹ֔ט בָּטְנִ֖ים וּשְׁקֵדִֽים׃וְכֶ֥סֶף מִשְׁנֶ֖ה קְח֣וּ בְיֶדְכֶ֑ם וְאֶת־הַכֶּ֜סֶף הַמּוּשָׁ֨ב בְּפִ֤י אַמְתְּחֹֽתֵיכֶם֙ תָּשִׁ֣יבוּ בְיֶדְכֶ֔ם אוּלַ֥י מִשְׁגֶּ֖ה הֽוּא׃וְאֶת־אֲחִיכֶ֖ם קָ֑חוּ וְק֖וּמוּ שׁ֥וּבוּ אֶל־הָאִֽישׁ׃וְאֵ֣ל שַׁדַּ֗י יִתֵּ֨ן לָכֶ֤ם רַחֲמִים֙ לִפְנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְשִׁלַּ֥ח לָכֶ֛ם אֶת־אֲחִיכֶ֥ם אַחֵ֖ר וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ין וַאֲנִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁכֹ֖לְתִּי שָׁכָֽלְתִּי׃וַיִּקְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־הַמִּנְחָ֣ה הַזֹּ֔את וּמִשְׁנֶה־כֶּ֛סֶף לָקְח֥וּ בְיָדָ֖ם וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ן וַיָּקֻ֙מוּ֙ וַיֵּרְד֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י יוֹסֵֽף׃וַיַּ֨רְא יוֹסֵ֣ף אִתָּם֮ אֶת־בִּנְיָמִין֒ וַיֹּ֙אמֶר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּית֔וֹ הָבֵ֥א אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים הַבָּ֑יְתָה וּטְבֹ֤חַ טֶ֙בַח֙ וְהָכֵ֔ן כִּ֥י אִתִּ֛י יֹאכְל֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים בַּֽצָּהֳרָֽיִם׃וַיַּ֣עַשׂ הָאִ֔ישׁ כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֥יתָה יוֹסֵֽף׃וַיִּֽירְא֣וּ הָֽאֲנָשִׁ֗ים כִּ֣י הֽוּבְאוּ֮ בֵּ֣ית יוֹסֵף֒ וַיֹּאמְר֗וּ עַל־דְּבַ֤ר הַכֶּ֙סֶף֙ הַשָּׁ֤ב בְּאַמְתְּחֹתֵ֙ינוּ֙ בַּתְּחִלָּ֔ה אֲנַ֖חְנוּ מֽוּבָאִ֑ים לְהִתְגֹּלֵ֤ל עָלֵ֙ינוּ֙ וּלְהִתְנַפֵּ֣ל עָלֵ֔ינוּ וְלָקַ֧חַת אֹתָ֛נוּ לַעֲבָדִ֖ים וְאֶת־חֲמֹרֵֽינוּ׃וַֽיִּגְּשׁוּ֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־בֵּ֣ית יוֹסֵ֑ף וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו פֶּ֥תַח הַבָּֽיִת׃וַיֹּאמְר֖וּ בִּ֣י אֲדֹנִ֑י יָרֹ֥ד יָרַ֛דְנוּ בַּתְּחִלָּ֖ה לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃וַֽיְהִ֞י כִּי־בָ֣אנוּ אֶל־הַמָּל֗וֹן וַֽנִּפְתְּחָה֙ אֶת־אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ וְהִנֵּ֤ה כֶֽסֶף־אִישׁ֙ בְּפִ֣י אַמְתַּחְתּ֔וֹ כַּסְפֵּ֖נוּ בְּמִשְׁקָל֑וֹ וַנָּ֥שֶׁב אֹת֖וֹ בְּיָדֵֽנוּ׃וְכֶ֧סֶף אַחֵ֛ר הוֹרַ֥דְנוּ בְיָדֵ֖נוּ לִשְׁבָּר־אֹ֑כֶל לֹ֣א יָדַ֔עְנוּ מִי־שָׂ֥ם כַּסְפֵּ֖נוּ בְּאַמְתְּחֹתֵֽינוּ׃וַיֹּאמֶר֩ שָׁל֨וֹם לָכֶ֜ם אַל־תִּירָ֗אוּ אֱלֹ֨הֵיכֶ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י אֲבִיכֶם֙ נָתַ֨ן לָכֶ֤ם מַטְמוֹן֙ בְּאַמְתְּחֹ֣תֵיכֶ֔ם כַּסְפְּכֶ֖ם בָּ֣א אֵלָ֑י וַיּוֹצֵ֥א אֲלֵהֶ֖ם אֶת־שִׁמְעֽוֹן׃וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֑ף וַיִּתֶּן־מַ֙יִם֙ וַיִּרְחֲצ֣וּ רַגְלֵיהֶ֔ם וַיִּתֵּ֥ן מִסְפּ֖וֹא לַחֲמֹֽרֵיהֶֽם׃וַיָּכִ֙ינוּ֙ אֶת־הַמִּנְחָ֔ה עַד־בּ֥וֹא יוֹסֵ֖ף בַּֽצָּהֳרָ֑יִם כִּ֣י שָֽׁמְע֔וּ כִּי־שָׁ֖ם יֹ֥אכְלוּ לָֽחֶם׃וַיָּבֹ֤א יוֹסֵף֙ הַבַּ֔יְתָה וַיָּבִ֥יאּוּ ל֛וֹ אֶת־הַמִּנְחָ֥ה אֲשֶׁר־בְּיָדָ֖ם הַבָּ֑יְתָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־ל֖וֹ אָֽרְצָה׃וַיִּשְׁאַ֤ל לָהֶם֙ לְשָׁל֔וֹם וַיֹּ֗אמֶר הֲשָׁל֛וֹם אֲבִיכֶ֥ם הַזָּקֵ֖ן אֲשֶׁ֣ר אֲמַרְתֶּ֑ם הַעוֹדֶ֖נּוּ חָֽי׃וַיֹּאמְר֗וּ שָׁל֛וֹם לְעַבְדְּךָ֥ לְאָבִ֖ינוּ עוֹדֶ֣נּוּ חָ֑י וַֽיִּקְּד֖וּוישתחווַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃וַיִּשָּׂ֣א עֵינָ֗יו וַיַּ֞רְא אֶת־בִּנְיָמִ֣ין אָחִיו֮ בֶּן־אִמּוֹ֒ וַיֹּ֗אמֶר הֲזֶה֙ אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹ֔ן אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּאמַ֕ר אֱלֹהִ֥ים יָחְנְךָ֖ בְּנִֽי׃וַיְמַהֵ֣ר יוֹסֵ֗ף כִּֽי־נִכְמְר֤וּ רַחֲמָיו֙ אֶל־אָחִ֔יו וַיְבַקֵּ֖שׁ לִבְכּ֑וֹת וַיָּבֹ֥א הַחַ֖דְרָה וַיֵּ֥בְךְּ שָֽׁמָּה׃וַיִּרְחַ֥ץ פָּנָ֖יו וַיֵּצֵ֑א וַיִּ֨תְאַפַּ֔ק וַיֹּ֖אמֶר שִׂ֥ימוּ לָֽחֶם׃וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לְבַדּ֖וֹ וְלָהֶ֣ם לְבַדָּ֑ם וְלַמִּצְרִ֞ים הָאֹכְלִ֤ים אִתּוֹ֙ לְבַדָּ֔ם כִּי֩ לֹ֨א יוּכְל֜וּן הַמִּצְרִ֗ים לֶאֱכֹ֤ל אֶת־הָֽעִבְרִים֙ לֶ֔חֶם כִּי־תוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לְמִצְרָֽיִם׃וַיֵּשְׁב֣וּ לְפָנָ֔יו הַבְּכֹר֙ כִּבְכֹ֣רָת֔וֹ וְהַצָּעִ֖יר כִּצְעִרָת֑וֹ וַיִּתְמְה֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים אִ֥ישׁ אֶל־רֵעֵֽהוּ׃וַיִּשָּׂ֨א מַשְׂאֹ֜ת מֵאֵ֣ת פָּנָיו֮ אֲלֵהֶם֒ וַתֵּ֜רֶב מַשְׂאַ֧ת בִּנְיָמִ֛ן מִמַּשְׂאֹ֥ת כֻּלָּ֖ם חָמֵ֣שׁ יָד֑וֹת וַיִּשְׁתּ֥וּ וַֽיִּשְׁכְּר֖וּ עִמּֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

העוד לכם אח. מלת העוד כאן אינו כמלת העוד שבמקרא שאח"ז העוד אבי חי, כי שם הוא ה"א השאלה (אָב נאָך ?) וכאן שאינו רק להגדה הה"א כה"א במלת ההושיבו (עזרא יו"ד) שהוא במקום מלת אשר, וטעמו אשר עוד לכם אח: שלחה הנער אתי. יש הבדל גדול בין לשון שלחה בה"א בסוף, ובין שלח ידך ואחוז בזנבו שאין ה"א בסוף התיבה, כי יש שני מיני צווי אם צווי, החלטי, אם רצוני ובקשית, צווי החלטי הוא כאשר יצוה האדון לעבדו ואז יבא בלא ה"א, ומזה שלח ידך ואחוז, קרב אל המזבח (ויקרא) שוב אל ארץ אבותיך (בראשית), שלח את עמי (שמות), וצווי רצוני ובקשית הוא כאשר יצוה איש אל רעהו ואהובו לעשות דבר מרצונו הטוב, כמו כאן שלחה הנער אתי, קרבה אל נפשי גאלה (תהלים ס"ט) שובה ה' רבבות (במדבר), ומנהג זה נוהג בכל הפעלים: אפוא. לדעת המפרשים המלה מורכבת משתי מלות מי פה, או כמו אי הבל אחיך לשון שאלה פה על המקום וטעמו איה פה, ואין המלה רק לתיקון הלשון וכמיותר, ערש"י כאן ובתולדות (כ"ז ל"ג) מי אפוא, ולרד"ק צריכים להוסיף שם אות וי"ו מי ואיפוא, ולדעתו אין לחתות כל לשון איפוא בכל המקומות בחדא מחתא, שיש מקומות שאין פרושו לשאלה, כי אי יש לפרשו לשון שלילה, כמו ולרוזנים אי שכר (משלי ל"א) דמלת אי היא בציר"י במדוייקים (כמ"ש המ"ש) שם דלא כר"ש ב"מ) וטעם איפוא, אין פה כלומר שהדבר אינו כאן (ניכט דא) וכשאמר (איוב ל"א) איפוא היית ביסדי ארץ טעמו לא כאן היית כלומר לא היית בעולם, וכן הן אני נשארתי לבדי אלה איפוא הם (ישעיה מ"ט) כלומר אלה לא הי' כאן (זיא ווארען ניכט דא). ע"ש רשב"ם. וכן איפוא פיך אשר תאמר (שופטים ט') תחלה יאמר בדרך לעג אי' כאילו יש לו מציאות במקום זולת מקום והוסיף לבאר בהחלט איפה כלומר איננו כאן (וואָ ? ניכט דא). וכן עשה זאת איפוא בני (משלי י' ו') טעמו אין כאן דבר אחר לעשותו כן זאת. וכן כאן, אם כן איפוא זאת עשו, אם כן הוא כדבריכם אין כאן שום דבר לעשות רק זאת, עמ"ש במי איפוא דיצחק, ובמה יודע איפוא דמשה (כי תשא, ל"ג ט"ז): ומשנה כסף. השמיט כאן הכסף המושב, כי הוא נכלל בלשון משנה כסף, בתחלה כאשר התעורר יעקב לחוש פן הוקר השער לא נקרא כסף משנה כ"א אותו סכום שהוא פי שנים בכסף המקנה כפי שער הראשון ולכן פרט אחריו עוד כסף המושב, אמנם אחר שכבר נתיחד סכום הכפל להיותו כסף מקנה, ונתחייבו גם בכסף המושב הנה אין כאן כ"א שני מיני כסף, כסף מקנה, וכסף המושב, ושתי אלו נקראות כאן משנה כסף (ציוייערלייא געלדער) ואף שאין סכום כסף המושב כסכום כסף המקנה, נקרא משנה כסף, כמו (בעזרא א' יו"ד) כפירי כסף משנים, שפי' רש"י כלים אחרים של מין אחר: ואת חמרנו. ולא נוכל לשלחם באוכל להשיב נפש אבינו וכל ביתו וימותו ברעב יחד כולם (רמ"א): באנו אל המלון ונפתחה. לפי המבואר במקראות למעלה לא פתח רק אחד מהם את שקו במלון, ושאר האחים לא מצאו צרור כספיהם בהיותם בדרך במלון כ"א בהיותם בביתם, ככתוב ויהי הם מריקים שקיהם והנה איש צרור כספו בשקו וגו'. וחלילה שיוציאו שקר מפיהם לאמר שבמלון פתחו אמתחותיהם ומצאו בם את כספם, ויתכן שאין מלת מלון כאן פי' מקום מעצר ללין לעוברי אורח (נאכטהערבערגע), אבל פי' כאן בית מושבם התמידי, כי שרש לון גם על ההתמדה כמו צדק ילין בה, ובצל שדי יתלונן, וכן בית המקדש שהיה משכן השכינה תמידי נקרא מלון, כמו ואבואה מלון קצו (מ"ב י"ט), ואפשר שבכונה אמרו מלת במלון לכלול שתי כונות מלון ביתם ומלון דרך ארעי, להורות ליוסף שלא שבו מיד למצרים בעת מצאם את כספם בדרך, לבלי עבור על צוויו עליהם לאמר לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם: העודנו חי. אין חי פה הוראתו הפך המיתה דאם כן היה ראוי לשאול תחלה על החיים ואחר כך על השלום, אבל חי כאן הוא היפך החולי והצער, כמו האחי' מחולי זה (מ"ב ח'), וכמו ותחי רוח יעקב, להחיות רוח שפלים, שענינם הבריאות והחדוה, ושאל תחלה על שלומו עם שכניו והדרים אתו, ואח"כ על בריאותו הטוב בחיי הנעימות והשמחה, כי שנים של צער אינם של חיי': הבכור בבכרתו והצעיר וגו'. בכור וצעיר הם שמות, לפעמים מוחלטים ולפעמים ע"צ הערך, במוחלט כמו הבכור ראובן, מנשה הבכור, והיה הבן הבכור לשנואה, שלא קדם להם ילד, וע"צ הערך למה שאחריו אע"פ שקדם לו דבר, כמו ותאמר הבכירה אל הצעירה, וכן צעיר יש מוחלט כמו צעיר אנכי ונבזה, וצעיר שלא במוחלט כ"א ע"צ הערך עם מי שגדול ממנו בימים כמו ותאמר הבכירה אל הצעירה, א"א שהיתה הצעירה עדיין תינוקת שלא הגיע זמנה להתעבר ולילד, שהרי נתעברה וילדה בשוה עם הבכירה, אלא שנקראת צעירה בערך אל אחותה הגדולה ממנה בשנים, וכן ורב יעבד צעיר יעקב היה צעיר בערך אל עשו שיצא אחרונה, ושם בכור וצעיר האמור כאן אילו היה שם מוחלט יהיה בהכרח שיעור המאמר שראובן שהוא הבכור המוחלט ישב בראש ובנימן שהוא הצעיר במוחלט ישב באחרונה, אבל שאר האחים שביניהם ישבו אף שלא כסדר תולדותם, וזה לא יתכן שלמה יטיל יוסף קנאה בסעודה שלא יקפיד על סדר ישיבת שאר האחים לפי הזקנה והנערות, לכן בהכרח שם בכור וצעיר כאן שמות הערך, והיה גם שמעון נקרא בכור בערך אל לוי וכן לוי בערך אל יהודה וכן כולם, וישבו א"כ כולם כסדר תולדותם, ולא הספיק לומר הבכור כבכורתו אבל הוסיף והצעיר כצעירתו, להודיע שהיתה כונת יוסף להראות דבר נפלא שיודע סדר תולדות כל האחים כלו, שאילו לא אמר רק הבכור כבכורתו היה משמעותו שלבד הבכור ראובן ישב ראשונה ושאר כל האחים ישבו שלא כסדר וזה אינו פלא כ"כ, כי בקלות יש להכיר מי הוא הבכור, לכן אמר והצעיר כצעירתו לומר שכולם ישבו כסדר, שחושב סדר ישיבתם ממעלה למטה וממטה למעלה ואין מקום לטעות עוד, ולפי זה המתרגם הבכור (דער אֶלטעסטע) והצעיר (דער יינגסטע) אינו נכון, אמנם תרגומו הנכון (דער אֶלטערע נאך פערהאֶלטניסס זיינעס אלטערס מיט דעם יינגערן) (רש"פ): וישא משאת. תיב"ע ונטל חולקין מעל פתורי', וכ"א בתנחומא הביא מנות בסעודה, לא פירש לשון מתנה לבד רק חלקי סעודה, וכן משאת המלך (ש"ב י"א) מתורגם סעודתא דמלכא, ומזה יאמרו (פסחים ל"ו) אין שאת אלא אכילה, ונ"ל טעם הנחת שם זה על האכילה, כי בבחינת התבטל המאכל ממציאות הויותו הונח עליו שם אכילה, לפי שבפעולת האכילה ילך גוף המאכל לכליון ולאבוד, ולשון אכילה ישמש על פעולת הדומות להשחתה, כמו ואכלה אתכם ארץ אויביכם; אבל שם שאת הונח על האכילה בבחינת תכליתו המעליתית, כי כל דבר הנאכל יתנשא מדרגה מה מפחיתות מדרגתו הראשונה, כי הצומח הנאכל מבע"ח יתנשא ממדרגתו הפחותה להיותו אבר מה"ח שהוא יותר חשוב בבריאה, וכן הבע"ח הנאכל לאדם יתעלה עי"כ ממציאותו הפחיתות להיותו חלק משמש למבחר הבריאה, ובפרט כשאין המאכל נאכל לאדם מבחינת ערבותו אל חומר הגוף, רק לתכלית היותי הגורם לעבודת יוצרו, והמאכל נאכל לפני ה' (עמ"ש בראה בושמחתם בכל משלח ידכם), לכן הונח על האכילה לשון שאת ענין התרוממות מעלה, דומה למאכל משרתי ה' הנקרא בשם תרומה. ויתכן שאין המכוון בזה על חלקי סעודה מדברים הנאכלים כדי להשביע, כלחם בשר ודגים, דא"כ למה יתן לבנימין חמשה חלקים יותר מאחיו, וכי יאכל כנגד חמשה אנשים, אבל המכוון על חלקי סעודה ממיני מתיקה ותרגימי, שאינם נאכלים רק לתענוג, ולתפנוקי בעלמא:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך